בגיל 24 היו לי חיים לא רעים בכלל. סוג של הגשמת החלום של עצמי. בגיל 24 וחודש כבר הייתי נשואה לאיש מקסים שאהבתי וידעתי שאוהב אותי גם (וחמות מהממת. כמה נשים יכולות לומר שיש להן דבר כזה?), עם עבודה יציבה, מוקפת חברים ומשפחה אוהבת, מדי פעם חופשה נחמדה, בילויים ככל שהתחשק לנו. חלום.
ובתוך כל זה, הייתי לבד.
הייתי לבד בתחום שהיה חלק ממי שאני, אספקט שלם בחיי שלא היה עם מי לחלוק.
הייתי נשואה ומאוהבת, ובמקביל היתה לי עוד אהבה. ולא, לא מדובר באהבתי לנעליים (כלומר גם. אבל זאת סקאלה נפרדת לחלוטין. תסכימו איתי שסטיב מאדן בא לפני כולם), או טעמי גלידה מועדפים (וניל-רום דובדבנים, תודה רבה).
אהבתי את האיש שנישאתי לו, והיתה לי אהבה בקשר נוסף, במקביל.
במקביל אהבתי, התרגשתי, חייתי. גם וגם. גם עם בעלי וגם עם הקשר הנוסף. גם עם גבר וגם עם אישה. גם ביסקסואלית וגם פוליאמורית.
אבל אז לא ידעתי שזה דבר. בטח לא שיש לזה שם.
זה היה בתקופה שבה 'יציאה מהארון' דיברה על הומוסקסואלים. ולכי תסבירי שהמדף שעליו את נמצאת בארון הוא שונה, כשאף אחד לא מכיר. ארון עם שתי דלתות, אם תרצו. או קלאפה, בסטייל. אבל עדיין ארון.
בשיח עם חברים בזמנו, כשעלה הנושא קיבלתי בעיקר מבטים מבולבלים מלווים במשפטים כמו יש לך עיניים גדולות /זה סתם שלב /את פשוט רוצה להיות מיוחדת / אז את בעצם בוגדת בהסכמה.
הבנה לא היתה שם. בטח לא מישהו לחלוק איתו את כל הטוב הזה, ועוד יותר בטח לא מישהו לחלוק איתו את האתגרים של קשרים מורכבים מהתחום הלא- מונוגמי.
לא מקום נעים במיוחד, הלבד הזה.
עם השנים, ככל שהפכתי ליותר מעורבת בקהילה האמונוגמית, הבנתי שיש מי שחווים בדידות עמוקה ומורכבת אף יותר, וביניהם- דתיים אמונוגמיים/ ביסקסואלים/ לא הטרו-מונו-נורמטיבים.
ואם בחברה החילונית יציאה מארון היא לא דבר כזה פשוט, ערימות האומץ הדרוש לאדם דתי להודות אפילו בפני עצמו שהוא אמונוגמי או ביסקסואל, עצומות.
זה הרבה יותר מ'מה יגידו השכנים' או 'איך המשפחה תקבל את זה'. זה קונפליקט פנימי, קהילתי, רוחני, זהותי.
הפסיכולוג היונגיאני אדוארד אדינגר דיבר על המושג "ניכור מהעצמי" (alienation from the Self) – המצב שבו אדם חווה פיצול עמוק בין מי שהוא באמת לבין מי שהוא אמור להיות. עבור אנשים דתיים שאינם מונו/הטרו-נורמטיביים, הניכור הזה עלול להיות מכאיב במיוחד.
מצד אחד, אדם מכיל חיבור עמוק לאמונה, למסורת, לבורא עולם, וסט של כללים שמגיעים כחלק בלתי נפרד עם כל הטוב הזה בחבילה. מצד שני, האדם פוגש בו רגשות ותשוקות שלכאורה סותרים את כל אלה.
זה הטבעונות שלי מול גלידה וניל-רום דובדבנים. להיקרע בין שני עולמות שאתה אוהב, ולא יכולים להתקיים בכפיפה אחת (אצלי אגב צו המצפון מנצח. לא אכלתי גלידה כזאת כבר מליונתלפים שנה). עם גלידה, כשאי אפשר את הטעים- לפחות אפשר למצוא טעים חדש. כשמדובר בזהות, כשאי אפשר להיות מי שאנחנו- זה טיפה פחות נעים והרבה פחות משעשע.
ובגיל 24, כשהייתי לבד עם החיים שלי, גם כאן היתה חוויה של פיצול זהותי. הייתי זו שכולם מכירים, עם חברים, משפחה, קריירה. ובמקביל הייתי גם האני האחרת, שאוהבת בדרך שונה, שמרגישה אחרת, שרואה את העולם דרך עיניים שונות.
אבל במקרה שלי ההתמודדות היתה בעיקר עם שיפוטיות חברתית. לא עם פסוקים בספר קדוש. לא עם הפחד שאלוהים יפנה לי עורף. לא עם אימת הנידוי מקהילה שהיא הבסיס לכל מה שאני.
המחקר המודרני באמונוגמיה ודת מראה תמונה מורכבת. פרופ' אליזבת שף מאוניברסיטת קליפורניה מצאה שרמות החרדה והדיכאון אצל אנשים דתיים אמונוגמיים גבוהות באופן משמעותי מאשר אצל אמונוגמים חילוניים או דתיים מונוגמיים. הסיבה העיקרית היא מה שהפרופ' מכנה קונפליקט ערכי בלתי ניתן ליישוב.
כשאתה אמונוגמי וחילוני, אתה מתמודד בעיקר עם דעות קדומות חברתיות. אבל כשאתה אמונוגמי ודתי, אתה מתמודד גם עם שאלות קיומיות על האמונה והזהות הרוחנית שלך.
אתה מתמודד עם עצמך ברמות העמוקות ביותר.
'איך אפשר לאהוב את אלוהים ולהיות נאמן לו, ובו בזמן להרגיש שהוא לא מקבל חלק מהותי ממי שאני', זו שאלה שחזרה אצל לא מעט מהאנשים הדתיים שאינם הטרו/ מונו -נורמטיבים שפגשתי לאורך השנים. וזאת לא לגמרי שאלה שאפשר להפנות לבורא ולקבל מענה בוואטסאפ, ולסגור פינה.
גורם משמעותי לא פחות שהופך את החוויה הדתית-אמונוגמית למורכבת במיוחד, הוא המחיר הקהילתי העצום.
כאמונוגמית חילונית, בכל המורכבות של המצב, עדיין יכולתי להחליט למי לספר ומתי, בלי לחשוש שאאבד את כל עולמי החברתי, בלי לפחד שאנודה מהקהילה שלי, שאאבד את מקום העבודה שלי, שהילדים שלי יסבלו (אם כי גם בחברה החילונית קיימים מחירים כגון אלה).
בקהילות דתיות, במיוחד בקהילות סגורות יותר, היציאה מהארון האמונוגמי עלולה להוביל לאובדן טוטאלי של מערכות התמיכה. חשבו על זה: לא רק חברים וקהילה, אלא תפקידים חברתיים, שליחות דתית, מעמד, עבודה, ולא מעט פעמים- גם קשר עם המשפחה המורחבת.
לב הקונפליקט הוא באותנטיות. בצורך להיות אמיתי לעצמך.
בכאב העצום הכרוך בהדחקת מי שאנחנו באמת, לצורך מראית עין 'נכונה'.
כפי שאמר קרל רוג'רס, אבי הגישה ההומניסטית בפסיכולוגיה: העצמי האמיתי הוא העצמי שאתה, באופן טבעי, כשאתה חופשי מחרדות על איך אתה נתפס בעיני אחרים.
ודווקא במרחב הדתי, שכל כך מקדש את האמת והיושרה, הפער בין ה'עצמי האמיתי' ל'עצמי המזויף' יכול להיות בלתי נסבל.
הזוית של ג'ק קורנפילד, מורה בודהיסטי ופסיכולוג, היא ששחרור המתח אינה בבחירת צד אחד על פני האחר, אלא בהרחבת הלב כך שיוכל להכיל את שניהם (ממש כמו פוליאמוריה! קלטתם מה הוא עשה פה?).
אבל הרחבת הלב היא לא משימה פשוטה. במיוחד כשחלק מהלב הזה מחזיק באמונה עמוקה, וחלק אחר שלו אוהב באופן שהאמונה הזו לכאורה שוללת. זה כאילו תציעו לי עכשיו לאפשר לעצמי להינות מסטייק של חיה, כשאני טבעונית (כן שוב דוגמא טבעונית. כבר 12 שנים, אגב).
איך לומר, פחות עובד.
הפסיכולוג ויליאם ג'יימס טען שאחת הדרכים להתמודד עם קונפליקט פנימי עמוק היא לא לנסות לפתור אותו, אלא לחיות בתוכו מתוך מודעות וחמלה. לקבל את המורכבות הזו כחלק ממי שאנחנו.
ואני מוסיפה-
ולמצוא עם מי לדבר על זה.
לאפשר לחלק הזה שבנו להתקיים, לצד האמונה, ולתת לו מקום. למצוא אנשים שמכירים את האתגר שלנו, או דומה לו. לשתף, לשמוע.
ומתוך תחושת הזרוּת הזאת שאולי קיימת בתוכינו בינינו לבין הקהילה,
לחזור להרגיש חלק.
המסע שלי מהבדידות של גיל 24 ועד למקום שבו אני נמצאת היום, כשאני עטופה באהבה, לימד אותי הרבה על עצמי, על אהבה, ועל החברה שאנחנו חיים בה. למדתי שלאהוב באופן אמונוגמי זה לא "רק" לאהוב יותר מאדם אחד – זו הזוית ממנה רואים את העולם. זוית שמראה אפשרויות במקום מגבלות, שפע במקום מחסור, שמבינה שאהבה, בניגוד למשאבים חומריים, רק גדלה כשחולקים אותה. לעצמינו, לאחר, לקהילה.
המסע הזה גם לימד אותי להעריך את הזכות שהייתה לי – לצאת מהארון בלי לאבד את עולמי. להיות מי שאני בלי לוותר על משפחה, קהילה, זהות. זו זכות שלצערי, עדיין לא שמורה לכולם.
ואם יש לי איזושהי תקווה, זה שיום אחד נחיה בעולם שבו גם אנשים דתיים יוכלו לאהוב באופן שטבעי להם, בלי לחוש שהם בוגדים באמונתם או במסורת שלהם. עולם שבו גם הם יוכלו להיות שלמים, אותנטיים, ומחוברים – לעצמם, לקהילה שלהם, ולאהובים שלהם.
כי בסופו של דבר, האם לא זה מה שכל הדתות מלמדות – שאהבה היא הכוח החזק ביותר בעולם?
ואני מזמינה את מי שרוצה ואת מי שזקוק לזה, לבוא לדבר איתנו גם על זה בקבוצת הפודקאסט שלנו בואו נפתח את זה • פודקאסט
גם באנונימיות, אם אתם בארון (או בקלאפה).
