בשיחה עם חבר קרוב על דברים חשובים כמו האם צהוב חזר לאופנה, ומערכות יחסים, וצי'פס- מה רמת הקריספיות הנכונה,
שיתפתי אותו לגבי כמה דברים לא לחלוטין נעימים שעברתי במערכת יחסים שהיתה לי, בעבר. הוא הקשיב והגיב באהבה והכלה כהרגלו, ואז אמר – זה לא פייר.
קצת התבלבלתי ברגע הזה. מה לא פייר?
-לא פייר שהוא עשה לך את זה
מה זאת אומרת? בטח שכן. הרי זה מי שהוא, זה מה שהוא עושה, ואני נשארתי שם, עשיתי בחירה מודעת להשאר, אז הגיוני שזה מה שיקרה לי.
-אבל כשאת אומרת את זה ככה, זאת בעצם האשמת קורבן, הוא הזדעק
(יש מצב שיש לי חברים שממש דואגים לי)
קרול דוויק, פסיכולוגית מוערכת שחקרה את נושא ה"מיינדסט", מדברת על מצבים כאלה, בהן קיימות שתי דרכים עיקריות שבהן אנחנו יכולים להתבונן על מצבים בחיינו. ולא פעם נמצא שנקודות מבט שונות יכולות להתקיים זו לצד זו. וכאן בשיחה- מצד אחד קיים הרצון הטבעי והאוהב של חבר שאני חשובה לו, להגן ולהצדיק. ומכאן מה שהוא רואה באירוע זה צד 'טוב' מול 'רע'. ומצד שני, הרצון שלי לקחת אחריות ולראות את המורכבות בסיטואציה. שתי הגישות באות ממקום חומל וטוב, וכל אחת מהן מתמקדת בהיבטים שונים של אותו סיפור.
ולא. ממש לא. אני לא מסירה מהאקס את האחריות. הוא עשה, והוא לא בסדר. זה לחלוטין עליו. אבל אני בחרתי להיות שם, ולהשאר. בחרתי להמשיך את הקשר הזה על אף מה שידעתי עליו.
זה כמו להמשיך לאכול במבה למרות שאת יודעת שיש לך אלרגיה לבוטנים. הבמבה עדיין "אשמה" שגרמה לך לאלרגיה, אבל את זו שהחלטת לקחת במבה נוספת. (ולא, אני לא משווה מערכת יחסים רעילה לבמבה. במבה לפחות טעימה כשאת נתקלת בה).
וויליאם גלאסר, מייסד תיאוריית הבחירה, היה מוחא כפיים למה שאמרתי כאן (ובצדק, מגיע לי, לוקחת אחריות על זה). גלאסר טען שאנחנו תמיד בוחרים את ההתנהגויות שלנו, גם אם לא תמיד אנחנו מודעים לבחירות האלה. אנחנו לא קורבנות של העולם החיצוני, אנחנו בוחרים את התגובות שלנו אליו.
ואם האקס הוא מי שהוא, ועושה את מה שיודע לעשות (וזאת התנהגות פוגענית, וזה עליו)- ואני בוחרת להשאר, הבחירה הזאת עלי. זה לא מוריד מחומרת המעשה שלו, אבל במקביל, לא מצייר אותי כקורבן חלש חסר אונים ונטול יכולת בחירה.
בואן היה מסתכל על זה מזווית המובחנות – היכולת לראות את עצמך כנפרד ועצמאי בתוך מערכת היחסים. להבין שיש "אני" בתוך ה"אנחנו". שיש לי אחריות על החלק שלי, גם כשהצד השני מתנהג באופן פוגעני.
כי פאסיבית זאת פחות מי שאני, ואני מעדיפה להתמודד עם ההבנה שטעיתי בבחירה, ושיש לי פה מקום לבדוק מה לשפר להבא, מה נקודות העיוורון או החולשה שלי ולחזק אותן, מאשר לקבל רחמים ולהציב את עצמי בעמדת חולשה וחוסר אונים שהחיים בלתי הוגנים אליה.
לא כשלון או אשמה או האשמה- אלא משוב לצמיחה.
מעדיפה להתמודד עם המבוכה שבבחירה השגויה, מאשר עם כותרת קורבן.
כי בסוף היום, "קורבן" היא תווית מגבילה. "בוחרת" היא תווית מעצימה.
וכולם יודעים שהתווית הכי מעצימה בחיים היא 'בעלת כרטיס מועדון ברשת 'קפה כלשהו' עם כוס עשירית חינם'.
ואם כבר מדברים על בחירות, אני בוחרת לראות את העבר שלי כמורה ולא כעונש. כי אם כבר שילמתי את שכר הלימוד הרגשי הזה, לפחות שאצא עם תואר.
