אז תהיתם למה כל כך קשה לעזוב קשרים פוגעניים?
כי כימיה.
יאפ. יש לזה הסבר מדעי.
מחקרים בנוירוביולוגיה מראים שמצבי התמכרות רגשית מפעילים את אותם מסלולים במוח כמו כל התמכרות. כמו, לצורך העניין, התמכרות להרואין. דופמין, נוראדרנלין ואוקסיטוצין משתחררים במחזוריות של ציפייה (אולי הפעם זה יהיה אחרת) וסיפוק חלקי (הוא אמר שהוא אוהב אותי אחרי שצעק). ולא רק זה, אלא שהמחקרים הראו שהדופמין ושות' משתחררים במינון גבוה בעת הציפיה לדבר, יותר מאשר בזמן מימוש החוויה עצמה.
כלומר ההתרגשות גבוהה יותר כשמצפים לסם, מאשר בעת נטילתו.
אגב דר' ברנדה שושנה, מומחית למוח והתמכרות, מסבירה שהמוח שלנו מגיב לתגמול לא עקבי בעוצמה גבוהה יותר מאשר לתגמול קבוע. זוהי בדיוק הסיבה שמכונות מזל בקזינו כל כך ממכרות – וגם הסיבה שאנחנו נשארים עם ה"לבנים" בחיינו.
וגם יעקב הוא קורבן כי השאיר את עצמו שם, העניק את השליטה עליו למשך 20 שנה- כלומר עשה בחירה, שאמנם נובעת מתוך פחדים וחוסר אמונה ביכולות שלו- מה שהתדרדר להתמכרות- אבל עדיין בחירה. האחריות לעשות שינוי -לקום וללכת, לדרוש את שלו ע'פ החוזה המקורי, או לעשות גרפיטי על הבית של לבן / לחטוף את רחל פלוס גמל כפיצוי (מה אתם רוצים, זה היה מקובל בזמנו!) היא עליו.
העניין במקרים של לבניזם, הוא אלמנט ההתמכרות, שמקשה לראות את האריה. אתה נכנס לכלוב ורואה רק את ההבטחה להיות מפורסם מהתפקיד שהובטח לך בקרקס. האריה מטושטש לחלוטין. וגם אם אריה מגרגר לפעמים-זה לא אומר שהוא יהפוך לחתול פרסי אי פעם. הוא לא.
ויעקב היה מכור. הוא היה מכור לרחל, לעבודה, ולרעיון שאולי, אולי הפעם, לבן באמת יקיים את הבטחתו, ובל נשכח- מכור (אבל מסוג אחר) לחוסר הראויות שלו. על כך ארחיב בהמשך.
כל זה נחמד ממש, אבל מה עושים עם כל זה?
המעבר מקורבנות לאחריות הוא הצעד המשמעותי ביותר בשחרור מדפוסים פוגעניים.
1. זיהוי המציאות
אין שום תפקיד בקרקס ושום חתולון פנימי. יש רק אריה רעב.
2.פעולה מיידית
הזמן לצאת מהכלוב הוא עכשיו, לא אחרי 'עוד קצת'. הכרה בכך שקלף ה'עוד קצת' הזה נוצל במלואו כבר מזמן, הגיע הזמן לטרוף קלפים.
3.לקיחת אחריות
זה בידיים שלי, אני מחזיק את המפתח. אני מחליט עבורי, רואה לאן רוצה להגיע, מה נדרש לשם כך, מה קיים בפועל, מה הערך העכשיווי עבורי- לא בעתיד. עכשיו. ואני יכול ללכת.
כי בסוף- נכון שהאריה יהיה אשם בהריגה אם יטרוף אותי, אבל הוא אריה. הוא טורף. זה מה שאריות עושים, והאחריות היתה עלי להשמר או לברוח. או להפנט אותו שישתכנע שהוא חתול פרסי.
מחקרים בטיפול בנפגעי התעללות מראים שהמעבר מעמדת קורבן פסיבי לעמדה אקטיבית הוא קריטי בתהליך השיקום. גם כאן, כמו בטיפול בטראומה, החלמה מתחילה כשהנפגע מזהה שיש לו כוח לשנות את מצבו.
כמטפלים, האתגר המרכזי בעבודה עם נפגעי "לבניזם" הוא לסייע להם להגיע למקום שבו יצליחו לזהות את המציאות מבעד לערפל ההבטחות; להכיר ביכולות שלהם, להתחיל מחדש, להתמודד עם הלא נודע , להצליח לבד וכיו'ב, ולאפשר לעצמם לעזוב; ולהכיר בכך שלקיחת אחריות אינה האשמה עצמית.
המעבר מקורבנות לאחריות אינו מתרחש בבת אחת. זהו תהליך הדרגתי שכולל חיזוק ערך עצמי, פיתוח אוטונומיה, מובחנות ומכאן- הרחבת הראייה וזיהוי דפוסים.
בואן, אבי תורת המובחנות, היה מדגיש את חשיבות פיתוח ה'עצמי' הנפרד כתנאי ליכולת להיחלץ ממערכות יחסים טוקסיות.
אגב אפילו יעקב, אחרי אי אלו שנים של "לבניזם", בסוף לקח אחריות. הוא ארז את המשפחה המורחבת שלו (שתי נשים, שתי שפחות, 11 ילדים ועדר) והלך.
הוא לא ידע שבזמן שהוא הכין סנדוויצ'ים לדרך רחל גנבה את התרפים של לבן, אבל זה כבר עניין למאמר אחר על דינמיקות משפחתיות מורכבות, בטח אם זוכרים שגם יעקב התחיל את דרכו בחיים בסיפור גניבה מאחיו.
אולי זה הלקח האמיתי מסיפור יעקב ולבן. לפעמים לוקח 20± שנה כדי לראות את האריה שבכלוב, ושגם אם חטאנו, אפשר לחפש דרך אחרת לפצות/ לשפות/ להשתנות/ לעשות קצת טוב בעולם. לא חייבים להתקע בכלוב 20 שנה. ושגם אם זה מה שקרה, וכך עשית- כל עוד לא נטרפת, לא מאוחר מדי לקחת את המפתח וללכת. או להשתנות.
והמפתח, כאמור, אצלינו בידיים מלכתחילה.
ואם אתם מרגישים תקועים בכלוב עם אריה שמבטיח לכם קריירה בקרקס, אולי הגיע הזמן להיזכר בלקח של יעקב. לפעמים הצעד האמיץ ביותר הוא פשוט ללכת. אחרת תמצאו את עצמכם עם המון נשים וילדים ומסובכים בשוד שאפילו לא ידעתם עליו.
אגב, ספוילר
יעקב מעולם לא הפך לכוכב קרקס. אבל כן הפך לאבי אומה שלמה, אולי שמעתם על זה.
יש מצב שזה קרה קצת אחרי שהפסיק לחכות שמישהו אחר יגשים את ההבטחות שלו.
לבניזם / #3
