שאלו אותי עכשיו מה הייתי עושה, אם הייתי יודעת שנשארה לי רק שנה לחיות.
האמת-
פחות או יותר את מה שאני עושה עכשיו.
ממש ככה.
חוץ מזה שהייתי מבלה קצת פחות בעבודה כדי שיהיה לי יותר זמן בצפון, בזרועות שאני אוהבת.
מעבר לזה-
חיה את חיי במיצוי. במלואם.
כדי שכשאני אלך מכאן המשפט האחרון שלי לא יכלול איזו גירסה של 'אם רק הייתי עושה..'
לא מעט פעמים אנחנו עוצרים את עצמינו מלממש רצונות, חשקים, כמיהות.
לא עושים כי
אילוצים.
כי חייבים לעבוד, כי חייבים להיות עבור מישהו, כי ילדים, כי..
לא עושים כי
פחדים
כי מה יגידו, כי איך זה ישפיע, כי אולי יחשבו עלינו ש, כי זה לא מקובל.
ואנחנו
מה איתנו בסיפור הזה?
איפה הקול שלנו מול ה'מה יגידו' ?
איך הילדים שלנו יראו אותנו?
מה אנחנו מלמדים אותם?
פעם לימדו אותי, שאם אני רוצה שהילדים שלי ישתפו אותי מה שלומם ואיך היה בגן, אני צריכה לשתף אותם מה שלומי ואיך היה היום שלי.
דוגמא אישית.
על אותו משקל, אם אני רוצה שהילדים שלי יקראו, רצוי להראות להם שגם אני מחזיקה ספר.
אם אני רוצה שתהיה להם זוגיות מעולה- מומלץ שאחזיק אחת כזאת בעצמי. או שתיים, במקרה שלי 
אם אני רוצה שיהיו מאושרים, רצוי להראות להם איך.
אם אני רוצה שיחיו ויממשו את עצמם- עדיף שיראו גם אותי חיה ככה, שיראו שזה אפשרי, שיראו שכדאי.
וחלק מהדברים שאני עושה כי אני אוהבת, זה לסייע בקהילה שלי, בקליניקה ובאמצעות הפודקאסט של גיא ושלי, לאנשים שצריכים יד בעולם האמונוגמי.
אנשים שהחליטו לממש פן חדש במערכות היחסים שלהם, עם אחרים- ועם עצמם.
אה, וללכת לים. זה דבר חדש שגיליתי שאני אוהבת
לינק לפודקאסט בתפריט למעלה
