השיתוף של מור ממן ("אחרי הלידה של ג’וזף ממש התביישתי שבעלי יראה אותי ללא חולצה. כל פעם כשהייתי מסתכלת במראה הייתי בוכה") שיתק אותי. גם מהזדהות וגם כי הזכיר לי פוסט שכיווץ אותי השבוע.
פוסט של אישה נפלאה, מקסימה, יפה מבפנים כמו גם מבחוץ, ששיתפה שיש מי שלא מבין מה בעלה עושה עם מישהי שנראית כמוה.
כאחת שמגיל 16 שמעה שלא ברור איך יש לה חבר חתיך נורא, כשאני נראיתי איך לומר.. פחות.. אני מתכווצת עד היום בכל פעם ששומעת על אחרים שחווים את המקום הזה. שנאלצים לקבל ביקורת שאין בה שום רלוונטיות, שום תרומה. שום דבר מועיל.
ויודעים מה
גם אני עדיין שם. גם אני עדיין מסתכלת על בני זוג שלי ומוצאת בי תהיות על הסיטואציה הזאת, איך יכול להיות שאיש מופלא כל כך, מוצלח כל כך- בוחר דווקא בי.
אז כן, יש שיפור עצום מההיא שהייתי. דרך מאתגרת שהביאה אותי לראות מי אני באמת, מי אני רוצה להיות. כלים שלמדתי – והיום מסייעים לי לסייע לאחרים בתהליך שלהם, עושים מהפך מציל חיים. לא פחות.
ועדיין, לפני תהליכים – כולנו מגיעות מאותו מקום, מאותה חברה שיפוטית,
שנים של ביקורת חיצונית עשו את שלהם, הוטמעו במערכת שלי, של מור, של אחרימות-
ציפיות של סביבה מאחרים להיות מודל מסוג מסויים כלשהו, מביא גם מלכות יופי להתבייש להיות מי שהן, כמו שהן בדיוק- מלכות אנושיות ונפלאות ומסתירות את עצמן.
כמה שמחתי לראות שמור בחרה לאהוב את מי שהיא על אף השינוי (בינינו, היא מדהימה אחרי הלידה לא פחות).
כמה שמחתי לקרוא את אותה אישה נפלאה מספרת לכולם על בעלה החטוב, ולמרות הביקורת החיצונית- נעמדת זקופה ונפלאה.
כמה אני שמחה עלי, שלמרות הקול הפנימי שנשאר בי, זה שלוחש 'מה הוא עושה איתך?!' , אני מקבלת אהבה.
למרות הכל, אוהבות את עצמינו, צומחות, מחליפות את הקול הפנימי ההוא באחר. כזה שלא לוחש, אלא מכריז באהבה 'את נפלאה, את ראויה'
רוצה להחליף קול?
אני כאן גם עבורך
>התמונה מתוך עמוד האינסטגרם של מור ממן
