הקנאה הטריפה אותי.
לא השאירה לי אוויר לנשום.
אני זוכרת אותי עסוקה רוב שעות היממה בו, בה, בהם.
עסוקה בדברים שבהם היא טובה יותר,
בדברים שהוא עושה איתה ולא איתי, בכמה הוא איתה, כמה הוא עושה איתה.
רואה בסיפור הפנימי שלי אותו מביט עליה במבט אוהב, נוגע, מחבק.
הם. כל הזמן הם בראש שלי.
כאבתי, כעסתי, המון עצב ותסכול הצטבר בי.
וזה יצא מולו.
אי אפשר להסתיר עוצמה כזאת של רגשות.
התסכול יצא מולו, התרחקתי ורציתי אותו קרוב.
ניסיתי לקרב וקיויתי שלא יבוא.
שיפרד ממני.
שישחרר אותי מהכאב הזה.
רציתי אותו
ופחדתי להפסיד אותו.
ומתוך הקרע שנוצר, מתוך המרחק- כל הזמן הזה הוא היה איתי.
מה שהרחיק היה בעצם- אני.
הסרט שלי, הכאב שלי, שהיה מבוסס על כלום.
הרי הוא המשיך להיות איתי בדיוק כמו תמיד. אהב אותו בדיוק כמו תמיד.
מה השתנה חוץ ממה שסיפרתי לעצמי?
האמת היא- שכלום.
השינוי היחיד היה התסריט הזה שבניתי לעצמי בראש.
והדרך היחידה לפתור את המצב, היתה לשנות את הסיפור שלי.
לכתוב אותו מחדש.
אז כתבתי
עשיתי תהליך מולי. צמחתי.
התחלתי לראות דברים מזויות חדשות. כאלה שמראות לי את מה שקורה ולא את מה שאני מספרת לעצמי.
זוויות שמראות לי שטוב, ולא את מה שמכאיב.
וזה עבד. ועשה לי, לו ולמערכות היחסים שלנו רק טוב.
אז קנאה, במערכות אמונוגמיות-
מה עושים עם זה?
בפרק שעלה השבוע על קנאה, גיא ואני מדברים בדיוק על זה, בפודקאסט שלנו "בואו נפתח את זה"
נ.ב
גם זה אחד הדברים שאני מסייעת בהם כשאני מלווה זוגות באמונוגמיה.
מוזמנימות 
