אני אוהבת אותו.

הוא הדבר הכי טוב שקרה לי ואני כל כך מאושרת איתו.

וכל כך לא רוצה לאבד את הדבר הזה. וחוששת שילך.

וחסרת בטחון בקשר, ובאהבה שלו אלי, ורק לחשוב על האפשרות שהוא יעזוב אותי כי ימצא מישהי טובה יותר, מישהי שאיתה יהיה לו יותר מושלם- רק לחשוב על זה, גומר אותי מבפנים. שמישהי אחרת תיקח אותו ממני. אימלה.

מפחיד.

אני רוצה לדעת שהוא איתי, שלי, להיות בטוחה שהוא נשאר, שלא הולך, שרוצה אותי.

כל כך חסרת בטחון שישאר, אז אני שומרת אותו ליידי. צמוד.

ומגבילה אותו.

שלא יסתכל יותר מדי על אחרות. שלא יתקשר איתן יותר מדי. שלא יחייך מדי או יהנה או יתרגש איתן.

מגדירה לו גבולות גיזרה, בתוכם יכול לזוז. בטווח ראיה שלי. מחזיק לי את היד. איתי.

ככה מרגישה בטוחה.

ועובדת על עצמי.

ונשארת חסרת בטחון ותלויה בהגבלות וניהול שלי אותו ושליטה בו, ברצונות והבחירות שלו.

ומונעת ממנו להיות מי שהוא באמת.

ומונעת מעצמי לגדול.

מונעת מעצמי ביסוס אמון ובטחון בקשר ובו- כי בזמן שאני מנהלת אותו כדי לדעת שהוא רוצה אותי ובוחר להשאר, אני בעצם לא מקבלת הוכחה לזה. אני בעצם רואה אותו איתי כי צריך וחייב והבטיח.

אם הייתי משחררת את הגבולות והצמצום והשליטה בבחירות שעושה- יכולתי לראות אותו בוחר לאן ללכת, ובוחר לבוא אלי- לא כי זה הדבר היחיד שקיים בתוך גבולות ששמתי, אלא כי זה הדבר שהוא רוצה מתוך כל מה שקיים.

ושם

הייתי מקבלת את מה שאני מחפשת: וודאות, הוא באמת רוצה אותי. באמת בוחר בי. באמת נשאר, כרגע, ובכל רגע שבוחר שוב לבוא.

הייתי רואה שהוא בוחר בי פשוט כי באמת אוהב אותי, ולא כי צריך להיות.

אבל אני מצמצמת.

ואת כל הטוב זה אי אפשר למצוא בתוך גבולות מצמצמים.

וכשאני מצמצמת אותו ומתוך כך מונעת מעצמי פיתוח אמון ובטחון מולו, אני גם מונעת ממני גדילה אישית. מול עצמי.

אני מונעת ממני התמודדות עם חוסר ודאות, עם אכזבות אפשריות, נמנעת מתקשורת כנה על כאב, על רצונות ובקשות וטריגרים- לא כהנעה לפעולה. כשיתוף.

אני מונעת מעצמי להניע *אותי* לפעולה- מונעת מעצמי התנסות, התמודדות, הצלחות, כאב (והחלמה) – מונעת מעצמי הוכחות ליכולות שלי לעבור הכל וללמוד מכל צעד.

כי כשאני מצמצמת אותו מצמצמת גם את הצעדים שלי, ואת הלמידה. אני משאירה אותי במקום ובעצם לא- כי לוקחת כל יום צעד קטן אחורה- כי נשענת עליו, תלויה בו, לומדת שהבטחון שלי והאושר שלי והשקט הנפשי שלי תלוי במה שהוא יבחר לעשות, בהסכמה שלו לאפשר לי לצמצם אותו, לשלוט בו.

תקועה במקום, איתו, אבל ברוורס.

ושולטת ונשלטת.

בהסכמה שלו לאפשר לי לצמצם אותו, הוא אולי מרגיש שעושה לטובתי, לטובת הקשר. שעוזר לי להרגיש בטוחה ולהתמודד עם טריגרים אפשריים ע"י המנעות, ותורם לקשר כי משמר אותו. ואולי פשוט פוחד לאבד, אז מסכים.

כי הוא אוהב אותי ולכן מסכים.

כי הוא רוצה את הקשר ולכן מסכים.

וע"י כך פוגע בי, מסכים בעצם לסייע לי להשאיר אותי קטנה- וגם אותו, כשנשאר מנוהל, קטן, פוחד, ונשלט. ושולט.

מונע מאיתנו התמודדויות, וצמיחה משותפת. מונע מאיתנו כאב שמביא איתו הצלחות של החלמה ושיתוף וכנות והתחשבות ובקשה וגישור ולמידה.

מונע מאיתנו קירבה ואינטימיות ושותפות ותהליכים.

מונע הפריה הדדית, זוגית.

מונע אתגרים וחוויות שעשויים להיות הדשן שיצמיח את הקשר ויחזק אותו, ויביא אותנו להיווכח שאנחנו מדהימים יחד, שיש לנו יכולת לצלוח הכל אם נבחר. ויביא אותנו לרצות להמשיך לבחור בנו עוד, כל יום, יותר.

(רגע מבהירה פה כי תגובות — זה סיפור לא עלי. זה סיפור על דפוס שמגביל אותנו, ועל למה אני מדברת ומעודדת ומלמדת את מי שמגיע אלי ורוצה, לשנות. לשחרר. גם אני בחרתי בדרך הזו, לפני שנים, והיום מספרת על הנושא, גם דרך סיפורים. כי באמת שהחיים מה זה טובים יותר כשזה משוחרר. תנו לזה סיכוי, מקסימום יהיה לכם מה זה כיף)

אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו- כדי שיוכל להראות לך כמה הוא באמת אוהב, אם יחזור.

זה המקום בו פגשתי לראשונה בחיי תחושה נקיה, ידיעה פנימית, ברורה, אמיתית: עם האיש שאני לא כל כך מסכימה לו לצמצם אותנו, והסכים לעבור דרך חוסר וודאות, ופגש שם אותי. אוהבת. באמת. ובוחרת בו כל כך.

ויודעת שגם הוא אוהב אותי.

באמת

תמונה של קרןאור פרנקו

קרןאור פרנקו

הוספת תגובה