'איך את שמחה שהוא מתאהב?! זה לא שפוי'
'את לא יודעת מה זאת אהבה.'
'אם את מרשה לו ללכת עם אחרות- את לא באמת אוהבת אותו.'
'מצטער לומר לך, אם הוא היה אוהב אותך באמת, הוא לא היה משחרר אותך ככה לחגוג עם אחרים.'
'מה זה אוהבת עוד מישהו?! זה חירטוט! זאת לא אהבה אמיתית!'
את פיתה מצאתי בתוך קופסת נעליים סגורה, בפתח המרפאה בה עבדתי אי אז ב2013, רגע אחרי לידת סלסילת הגֶנים האמצעית שלי.
היא היתה גורה פצפונית של חתול סקוטי, שמישהו זרק, כנראה כי האוזניים שלה לא מקופלות. פגומה מושלמת כזאת.
הדבר הפרוותי התמים הסתכל עלי מהקופסא הזרוקה על הרצפה, ולא היתה שאלה בכלל- אימצתי אותה חרף מחאות החוקי לי (דאז).
קראנו לה פיתה בגלל הצבע, או הצורה, או כי היתה סתומה. אני כבר לא באמת זוכרת.
אבל היא היתה מרוצה ממה שנתנו לה, פיתה תפס ונשאר מאז, והיא הצטרפה למשפחה הגדולה שלנו- אבא, אמא, יורש דמוי אבא ויורשת דמוית אמא, וחתולים. מלא.
פיתה אומצה כאחות לשופל, חסה, שולי, ניוקי ועוד שמות הגיוניים שהמצאתי בעצמי, ואהבנו אותה כמו את כל ילדינו.
איך אפשר שלא?
אבל פיתה לא השתלבה.
לא נפתחה.
גם 8 שנים אחכ, עדיין חששה לצאת מהפינות שבהן התחבאה, לא שיחקה, לא שמחה, לא גירגרה.. פשוט היתה.
לא משנה מה עשינו, כמה מקום נתנו לה, כמה פינקנו, לפיתה לא היה באמת טוב איתנו.
לאחרונה קיבלתי החלטה. אחת הקשות בחיי. לשחרר את פיתה. לאפשר לה למצוא משפחה טובה יותר ממה שאנחנו היינו עבורה, לאפשר לה להיות פיתה מאושרת.
בלב כאוב ומדמם, בצער שלא ידעתי כמותו, ראיינתי עשרות מועמדים (בכ'ז, חתולה מבוקשת) ומתוכם מצאנו לה בית חדש ונהדר.
מאז פיתה מאושרת.
כשאוהבים באמת, יש רצון עז לחבק, לאחוז, להשאיר את מושא האהבה קרוב, צמוד אלינו, רק שלנו ולא לשחרר. ככה, לאהוב חזק חזק.
אבל כשאוהבים באמת- זוכרים שטובתו של מושא האהבה, חשובה לנו יותר מהכל. יותר מההנאה הרגעית שלנו שבהיאחזות, שבכבלים.
ובכלל
שאם נכבול- הרי אולי לא יהיה כזה טוב
ואז, האם באמת ישארו..?
כשאני אוהבת מישהו- אני משחררת אותו.
משחררת להתאהב ולהיות עם אחרות,
משחררת גם להשאר איתי ❤️
בתמונה: פיתה משתזפת בבית החדש
