רוב השיח על אמונוגמיה, עוסק ב*פתיחת* מערכת יחסים ממונוגמיה. השיח מדבר לרוב על קדושת הנישואין, על הזוגיות כערך עליון, על 'קודם כל הבית', קודם כל הבעל/אישה- הרגשות שלהם זה מה שחשוב, הקושי שלהם לפני שאר החיים. כל היתר, מה שמחוץ לזה נתפש לרוב כריגוש, כתוספת, כמשני.
אז נכון
יש זוגות מונוגמיים שפתחו לאמונוגמיה מתוך רצון להוסיף לקשר שהוא הדבר החשוב ביותר עבורם, ומשם מתנהלים- בין אם יחד (סווינג, טריאד, קוואטרו וכיוב) או לחוד (מערכות יחסים על הגוונים השונים שלהן)
אבל יש גם קשרים שונים.
קשרים שהכירו פתוחים. א.נשים שלא חיו מונוגמיה.
א.נשים שעבורם אהבה היא אהבה, מחויבות היא מחויבות, ומשם כל הקשרים בעלי חשיבות, התחייבות ותיעדוף באותה רמה- הרמה שאתה קובע הלב והרצון.
א.נשים שחיים *ב* זוגיות- ולא *עבור* הזוגיות.
ופה אני מרגישה שאין כמעט שיח.
אם אנחנו במציאות שבה א.נשים פתוחים, נאורים, אמונוגמים בעצמם- מרימים גבה כשאני מסבירה שאין הבדל בין היחס שאני מקבלת לעומת היחס שהחברה של האיש שלי מקבלת, שאין לנו חוקים שאומרים מה לעשות עם מי ומתי, באילו שעות להפגש, האם לישון יחד ומה לעשות, שאני עושה החלטות על בסיס מה שנכון לי- ולא מתוך הסתכלות מתוך מערכת זוגית אחת, שיש לי בני זוג ולא בן זוג ותוספת.
( ואז כמובן, מזוית ההסתכלות המונוגמית- לקבל ביקורת על אגואיזם 
)
)שהזמן שלו הוא הזמן שלו. מה שהוא בוחר לעשות בזמן לא קשור אלי- בין אם הבחירה שלו כן או לא תשפיע על מערכת היחסים שלו איתי. מכאן שבזמן הזה הפרטי, הוא יכול לבחור האם לשחק כדורגל, להיות טייס בנאסא או לקיים מערכת יחסים אחרת. שלו להחליט.
מול זה אני יכולה להחליט עבורי האם בא לי לשמוע מי הבקיע גול, אם לבוא איתו לטיסות או להכיר את החברות שלו ולצאת איתן לשופינג.
האם באמת כל כך קשה לנו לצאת מתפישות?
האם באמת קשה לנו לקבל דרכי חיים שונות?
האם יש דרך לשפוט דברים, שלא רק מתוך האופן בו אנחנו בחרנו לחיות?
