בשלב הראשון של חיינו אנחנו מונעים ע"י מערכות אוטמטיות, שמטרתן אחת- לוודא שנתקיים ונתפתח. המערכות הללו כוללות מערכת התנסות ולמידה, ומערכת התראות.
תפקידן- לוודא שהתינוק יתנסה וילמד מה לעשות ואיך, ושבמידה ועולה צורך בסיוע כלשהו, הסביבה תקבל התראה ותוכל לעמוד לשירותיו של העולל.
אם ניקח תינוק שמחליט שהגיע הזמן להתחיל ללכת, למשל- הפעוט יתחיל להתנסות בעמידה, אחיזה בריהוט רנדומלי לבחירתו, והתקדמות לצעד הבא (ראיתם מה עשיתי פה?) עם כל שלב שעבר בהצלחה. אם הפעוט נופל בתהליך, או רעב או עייף או סתם קקי גב- תופעל מערכת ההתראות והמבוגר האחראי שבמשמרת יוכל להבין שיש פה קריאה ולהתייצב לטפל באירוע.
מה שממש יפה בשלב הזה בנוסף למערכת המופלאה הזו, היא שבשלב המוקדם של החיים הפעוט רואה את הסביבה כשלוחה של עצמו. כל מי שסובב אותו נוצר עבור ולמען הפעוט ולכן לא נמצא שם התנצלות, חוסר נעימות או הפסקה בין שתיים לארבע בצהרים. התינוק זקוק ולכן התינוק יצווח כדי לקבל. אמרנו כבר- מערכת שמטרתה אחת- להתקיים ולהתפתח. כל התחשבות באחר עשויה לפגוע במטרה, ולכן מיותרת.
מתוך אותו מקום, עוד אלמנט שלא נמצא במערכת בשלב הזה, הוא ביקורת עצמית.
אותו תינוק שהחליט ללמוד ללכת, לא מזדקף ממצב זחילה ומתחיל לרוץ. הוא יעבור שלבים עד לרגע הזה וחלק מהשלבים יכללו נפילות, ולא מעט כאלה. אם התינוק היה מתנהל ע"י מערכת של ביקורת עצמית, סביר שפה ושם היינו מוצאים אנשים שאינם יודעים ללכת גם בגיל מבוגר, כי איפשהו סביב גיל 11 חודשים ניסו את העניין ואז נפלו והבינו שהם פשוט לא טובים בתחום ועדיף שיעברו לתחום מריחת יוגורט על מסכי טלויזיה. בזה הם טובים יותר ואת זה אפשר לעשות בזחילה אחרי שזורקים כדור שיפיל את המסך לרצפה. או חתול. גם זה עובד.
תקופת הינקות היא כנראה התקופה האגואיסטית ביותר בחיינו. ובשונה משלבים מאוחרים יותר בחיינו, האגואיזם המוקדם הזה הוא לא רק 'בסדר', אלא ממש הכרחי. לא איזו בעית התנהגות, אלא עיצוב מופלא. היעדר הביקורת העצמית של העולל, בשילוב עם היכולת לגייס את כל הסביבה לשירות הצרכים שלו, הם אלה שהופכים את המערכת (קיום-התפתחות) לכל כך יעילה.
התינוק לא מבזבז אנרגיה או זמן על תהיות אם הוא מפריע כרגע, או אם לגיטימי לבקש, כי כבר ביקש היום פעמיים. הוא פשוט פועל.
וזה עובד.
העניין הוא שבשלב כלשהו, כחלק מההתפתחות התקינה של כל האופרציה הזאת, מתחילים להתפתח מנגנונים חדשים- למידה חברתית, התחשבות באחר, ביקורת עצמית. גם אלה מנגנונים חשובים שמעידים על פעילות תקינה של המערכת, שהם חלק בלתי נפרד והכרחי התהליך גדילה.
חברה הרי לא תוכל להתקיים אם הפרטים בה לא יודעים לקחת בחשבון את מי שלידם, ויש סיכוי שבארוויזיון של פרמטרים תרבותיים, זה אחד שהיה מקבל ציון גבוה מאוד ע"י רוב התרבויות. ואני לא מתחייבת על תרבויות מבוססות קניבליזם, שם יש מצב שזה עובד הפוך. מצד שני לא בטוחה שהם משתתפים בארוויזיון אז אנחנו בסדר.
אניוואי,
אז ההתפתחות תקינה והמנגנונים פיקס, ויש התחשבות וביקורת עצמית כי האדם סה"כ יצור חברתי.
והשנים עוברות ואנחנו מבינים שהמנגנונים האלה הם אחלה אבל חוברת ההפעלה שלהם כנראה הגיעה בסינית או משהו, כי הם פועלים לפעמים קצת יותר מדי.
המוצר החברתי הזה, כך מסתבר, יודע מתי לפעול ולעצור, ולכן מדי פעם פועל גם כשאנחנו ממש לא עומדים לפגוע באף אחד.
אם המטרה הראשונית שלו היתה להיות סוג של מערכת בקרה, ולעצור אותנו מלומר משהו פוגעני ומיותר לחלוטין למישהו אחר, בפועל נוכל למצוא אותו בשיח הפנימי שלנו כשאנחנו עומדים לנסות משהו חדש, או כששוקלים לבקש עזרה, או להרים יד בכיתה, או לשלוח קורות חיים, או לפתוח עסק, או לאהוב מישהו, או סתם כשבא לנו להיות מי שאנחנו. מערכת הבקרה החברתית הופכת להיות ביקורת עצמית, ובעצם כבר לא מגינה על אף אחד.
רק מונעת מאיתנו להתנסות, ללמוד, ולצמוח.
אותה מערכת שבינקות לא הכירה את המילה כישלון אלא ראתה כל נפילה כחלק מהתהליך, כדי להניע אותנו לקום ולעשות שוב- עכשיו עושה לנו קולות שאומרים 'עזוב, זה סימן שזה לא בשבילך'.
אותה מערכת שעבדה כל כך טוב דווקא כי לא הקשיבה לקולות האלה, עברה עדכון תוכנה שגורם לה לעבוד הפוך.
איך מסדרים את הבאג עכשיו, אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאין טעם לדבר על לחזור להיות תינוקות,
מעבר לזה שלא בטוח שזה אפשרי עדיין ( למרות שלפי כל סרטי חזרה לעתיד, כבר היינו אמורים להחזיק מכונת זמן בכל בית ליד המדיח), סביר גם שרובינו צברנו מספיק ניסיון בתחום הלצרוח בשתיים בלילה ולקבל שירות מיידי, וגם ככה זה פחות עובד בגיל מבוגר. לצערנו.
אם כי יש כמה שעדיין מנסים.
אנחנו יכולים להתחיל להבחין בין שני סוגים של ביקורת עצמית- סוג שעושה את העבודה שאמור לעשות: בחינה, למידה, התנסות- ואותו נזהה מתוך עצם העשייה וההתפתחות שלנו,
וסוג שנראה שמשעמם לו ואוהב להגזים על חשבונינו, ואותו נזהה כשנרגיש שאין טעם, שאנחנו לא טובים, ונוותר.
ואם אנחנו לא בטוחים, אפשר לבדוק את עצמינו די בקלות. כשמשהו בתוכינו מתנגד להמשך עשיה/ להתנסות חדשה, לרצון -תזרקו פנימה שאלה: האם יש פה מישהו שעלול להיפגע, ולא מכם, או מהעשיה, או מהעובדה שאתם הולכים על זה, אלא ממשהו שאתם עומדים לעשות לו ע'י הבחירה שלכם.
אם התשובה היא לא, ובפועל כל סיכון אם קיים כזה הוא שלכם בלבד- קיבלתם תשובה. הביקורת הזו היא מהסוג השני, זה שלא ממלא שום תפקיד חברתי. קול שקיבל יותר מדי מקום בשיח הפנימי, שהוא בכלל באג בעדכון התוכנה.
תינוק שלומד ללכת לא עוצר לשאול את עצמו אם הוא מוכן. לא מחכה להרגיש בטוח מספיק לפני שניסה את הצעד הבא. הוא ניסה, נפל, בכה קצת כי זה כאב ולגיטימי ומותר, מיצה את הבכי ופשוט קם שוב כי המערכת שלו יודעת שנפילה זה שלב חשוב שמספק מידע איך להמשיך עד שיצליח, ולא סוף הסיפור.
ואני בעצם באה ואומרת שבמקום להלקות את עצמינו ולוותר ולהמנע, אנחנו יכולים להזכר איך לעשות את כל זה. לא את הצרחות בלילה, או את חוסר ההתחשבות, אלא את ההתייחסות לנפילה. ההבנה שנפילה היא חלק מהתהליך ולא עדות לזהות. שנפילה היא לא כשלון אלא משוב ומידע, ולא גזר דין.
שהמטרה היא לא לעצור אלא להמשיך ללכת.
גם אם בדרך מפילים כמה מסכי טלוויזיה.
גם על ההתנסויות שלי דיברתי עם Beni Bar-yehuda
השיחה המלאה בספוטיפיי
לינק:
