ילדונת אחת בת 11, בכיתה ה', התחילה לשקר פתאום להורים. לא על דברים ענקיים מדי.
על דברים כמו להתאפר מאחורי הגב מבלי להודות, ולהכחיש גם כשעומדת מולם עם שאריות איפור מרוחות על כל הפנים. כמו לקנות דברים שלא ביקשה מהם ולהחביא, כשסיפרה שהולכת לקנות מתנת יומולדת לחברה. כאלה. שקרים קטנים שההורים בכלל לא הבינו- כי אם היתה מבקשת, היו מסכימים לה. אז למה, למען הרוחות, לשקר להם?
ורבה איתם על הכל. צרחות בלתי הגיוניות, על כלום. ועל חוסר תרומה לבית, וחוסר התייחסות למה שדורשים ממנה, והתעלמות מכל מה שקשור לסדר ונקיון ולמטלות.
פשוט לא אכפת לה מכלום ושום דבר.
אפשר לומר שבשלב הזה התרומה היחידה שלה לבית, היתה עצבים.
אינספור שיחות והבהרות והכלה וקבלה לא עזרו שם. תסכול נוראי. תחושה שהילדה הולכת לאיבוד, ואי אפשר להבין לאן ולמה. ובטח שלא לדעת מה לעשות כדי ליצור שינוי.
המצב הזה הגיע אחרי שנה שלמה שהילדונת חווה אתגרים בבית הספר. מריבות עם חברות, ברוגזים, קשיים בלימודים..
וכפי שמצופה מהורים מסורים, גם ההורים שלה בדקו איתה מה קורה ומה לא בסדר, ולמה ככה, ואיך לעזור, וישבו איתה על שיעורי בית והקפידו כל יום לחזור על חומר, והביאו מורים פרטיים. ויועצים ועצות. השקיעו. המון.
אבל כלום לא השתנה.
כלומר זה לא לגמרי מדוייק כי מאחורי הקלעים היה שינוי. הילדונת המתוקה שהתרגלה לקבל מבחנים עם ציון 30 (כן. 30), התחילה להחביא מההורים ציונים של מבחנים, ומטלות. התחילה לשכוח מחברות וספרים ושיעורי בית.
ההורים המשיכו לשאול ולבדוק ולעזור ולתמוך עם מורים פרטיים ועם יועצים, וציפו לשינוי בצורת שיפור ציונים כי זה הרי מה שהגיוני לצפות לו במצבים שכאלה.
וקיבלו שינוי: ילדה שמתוך כל זה למדה שכדי לקבל קצת שקט, צריך להחביא.
אבל את זה ההורים לא ידעו, כי בזה היא היתה טובה ממש.
ובכיתה ה כשההורים על סף יאוש מהעתיד של ילדונת שעוד רגע בכיתה ו ואז חטיבה ואז תיכון וצבא ואיך היא תוציא תואר כשתשתחרר,
ושאלו מה לעשות כי באמת ניסו הכל ונורא רצו להבין מה לעשות, הם הופתעו ממש.
תניחו לה.
זאת היתה התשובה שקיבלו ממני.
אל תשבו איתה, תוותרו על מורים פרטיים, תניחו לציונים.
פשוט תניחו לה.
וכשאתם עושים את זה, תשאלו אותה מה שלומה. ואיך היא מרגישה, ואיך עבר היום, ואם יש משהו שמתחשק לה לספר, ואם יש משהו שזקוקה לו מכם או בכלל, והאם יודעת שכשתזדקק למשהו- אתם שם עבורה כי אתם כל כך אוהבים אותה והיא כל כך חשובה לכם, ואתם סומכים עליה שתדע מה היא צריכה ומתי.
ואם משתפת אתכם בציון- תשאלו אם היא מרוצה, ותהיו איתה שם.
וזהו. רק זה.
לא כזה קשה לדמיין את המבט המופתע-בואכה-מזועזע של ההורים שמשקיעים הכל בבת שלהם ושומעים שצריכים לא להשקיע, אם רוצים שהיא תצליח.
אבל הניחו לה.
ושאלו מה שלומה, ואמרו כמה אוהבים ושהם כאן עבורה, ושסומכים עליה שתבוא אליהם אם תצטרך.
וזהו.
ואז תקופה של שקט. הם מניחים וכלום לא קורה, ולחץ כי מה אם זה יעשה את המצב נוראי הרבה יותר, ומה עם התואר.
אבל המשיכו לא-לעשות, והניחו, ושאלו ואהבו, וסמכו.
ואז עבודה שהוגשה, ובקשה לעזרה עם הכנת מצגת, ומבחן עם ציון 70, וכששאלו אם ילדונת מרוצה מהציון ענתה שכן- כי זה ממש יותר טוב מ 30, אבל היא רוצה ציון יותר טוב אז הולכת ללמוד, ולא היא לא זקוקה לכלום, היא רוצה ללמוד לבד.
בכיתה ו כבר התחילו לקבל תמונות שילדונת צילמה מהכיתה כי מתרגשת ממש, כשחזרו מבחנים ועליהם כתוב 89, 92, 95. וילדונת מתוקה גם ניגשה להציע מועמדות למועצה שכבתית, ונבחרה, כשהיא מוקפת חברים, מחוייכת, גאה בעצמה כל כך.
מאמינה בעצמה.
השנה הילדונת התחילה חטיבת ביניים.
וילדונת יפה כבר בת 13, בלי שום מורה פרטי ועם המון אמונה בעצמה ממשיכה לחייך ולקבל מבחנים עם ציונים כמו 98 ו 100 כתובים עליהם.
ומוקפת חברים ועשיה ומוטיבציה, ועוזרת בבית פשוט כי בא לה, ומקשקשת עם אמא ומבקשת מלא חיבוקים ולא מפסיקה לדבר אהבה. וביקשה מאמא להתאפר ולקנות כמה דברים (וברור שקיבלה) כי אין לה מה להסתיר. והתחילה לשתף את אימוש ולהתייעץ ולרכל יחד, ולבשל, ולהביא מלא חברות הביתה שיכירו את אמא ויכינו איתן אוכל גם.
ומסתובבת עם חיוך תמידי ומושלם ויפה כל כך, וגאווה ענקית ממי שהיא. מהשינוי שעשתה, לגמרי בעצמה.
בזמן שכל מה שההורים היו צריכים לעשות בשביל זה, הוא לאהוב אותה.
זה הכל.
סיפור אמיתי, אני דומעת כשכותבת אותו כרגע.
על ילדונת יפה כל כך שמוכיחה שכל מה שילד צריך, זה מבוגר שיאמין בו.
זה הכל
(ועל קרןאור עקשנית אחת שמוכיחה פעם אחרי פעם להורים, שאהבה זה כל מה שילד צריך)
