מה אנחנו מביאים לזוגיות, כשאנחנו לא מכירים את עצמנו?
רובינו די אלופי עולם בהתלוננות למרחקים ארוכים. אנחנו יודעים מה לא בא לנו, יודעים מה לא נעים, לבקש לא ככה או לעשות פרצוף או לגלגל עיניים. שזה מצוין, כי גבולות זה חשוב וזה בהחלט חלק שאמליץ לשמר
כשבמקביל
אמליץ לבדוק, אם לא ככה- איך כן?
מה אנחנו כן רוצים?
אנחנו יודעים מה בן/בת הזוג עושים שמרגיז לנו. אבל מה נעדיף, מה יהיה לנו נעים, מה מרגיש נכון?
שתיקה.
או התגובה ההו-כה-מוכרת: תבין לבד, אם אתה לא יודע לבד מה טוב לי, אז…
טלפתיה אינה תנאי הכרחי לזוגיות. להכיר את עצמינו- בהחלט כן.
ולא כי הקלישאה המעייפת ש 'צריך להיות שלמים עם עצמינו לפני שמכניסים עוד מישהו לקשר', אלא כי אם לא נדע מה אנחנו רוצים, לא נוכל לרצות ביחד עם מישהו אחר, כי לא ידעו מה הרצון שלנו, כי הרי לא נוכל לתקשר את מה שאנחנו לא יודעים.
נעסוק בניחושים, תגובות, תלונות, אבל לא רצון. לא בחירה אותנטית.
אמונוגמיה מוסיפה לנו שכבה נוספת. אם דיברנו על מורכבות הקשר עם אדם אחד נוסף, מתבקש שכשנוסיף עוד דמויות למשוואה, השאלה 'מה אני רוצה' הופכת לקריטית עוד יותר.
בשונה מזוגיות מונוגמית- באמונוגמיה אין תסריט ברור, אין נורמה אחת שאומרת לך מה אמור להיות ואיך להתנהג.
וכאן כדי לשרוד (שלא לומר- לשגשג) כל צד במערכת היחסים צריך לדעת מה הצרכים שלו, מה הגבולות, מה הוא יכול לתת ומה הוא מבקש לקבל
ובלי הכרת עצמינו ארשה לעצמי להבטיח דבר אחד שסביר מאוד שתקבלו כאן:
בלאגן.
החדשות הטובות הן שהרכיב החסר פה הוא דינמי, גם בזוגיות. וניתן להתחיל בכל עת. לבחור. להקשיב לנו. לבנות אותו בכל רגע, בכל בשיחה, בכל בחירה קטנה שנעשה כל יום.
מעכשיו.
גם על זה מידד ואני מדברים
אל עצמי
פודקאסט על מערכות יחסים עם עצמינו, ועם אחרים
